הסיפור על הציור

הבית בו גדלתי מלא בציורים של המשפחה , אין כמעט אף קיר בלי ציור , ציורים אילו הם חלק ממני ,הם תמיד ליוו אותי וימשיכו ללוות אותי בעתיד . הם מקור ההשראה שלי לקולקציה שאבנה ואחשוף אתכם לתהליך יצירתה במהלך הסמסטר.

רקע על הסיפור:

סיפור הציור המשפחתי שלי מתחיל עם עלייתה של סבתא שלי בלומה אודס מליטא . היא הגיעה לארץ ב1935 והתחילה לצייר בסביבות שנים אלו ומאז תמיד המשיכה. כשעלתה לארץ גרה בקיבוץ כפר מסריק, והתחתנה עם יצחק רונקין. ב1941 הולידה את בנה הבכור עמנואל רונקין . לעמנואל הייתה משיכה עזה לציור מגיל צעיר וכבר מילדות  כישרון זה בלט אצלו. לעמנואל נולדה אחות ששמה ענת רונקין (שזו היא אמא שלי). שעם הזמן גם ציירה והביעה את עולמה על באמצעות ציור.

עמנואל היה איש רוח וכשהתבגר חי בצריף בקיבוץ שהיה מוקדש לציור ולקריאת פילוסופיה וספרות. ובשאר הזמן עבד במטע ובשדה. הוא התגייס לצבא ושירת בחיל שיריון, בגיל 26 נפל במלחמת ששת הימים .עד הרגע האחרון צייר בלהט יום וליל. 

כשנפטר  בלומה הרגישה צורך לחשוף ציורים אילה בפני קהל, ולהמשיך לקדם את עמנואל שהשאיר מאחוריו יצירה גדולה וחיה.  היא פעלה למען מטרה זו . עמנואל זכה לתערוכות יחיד במוזיאונים המובילים בארץ.  בעקבות הטרגדיה המשפחה עזבה את הקיבוץ שהיה מזוהה כל כך עם עמנואל ועברה לגור בתל אביב . אמא שלי התחילה לצייר בעקבות נפילתו – הציור היה כלי בשבילה להביע את רגשותיה ולפרוק את כאבה.. הצריף בקיבוץ נשמר עד לפני שנה בדיוק באותו מצב שהיה כשעמנואל עזב אותו בפעם האחרונה. כל שנה ביום הזיכרון ביקרנו את הצריף ונכנסו לביתו.. כל הציורים שמורים היטב ומחכים להיחשף שוב בפני אנשים , אמא פועלת כיום למען מטרה זו.

אספר לכם קצת על התמונות שצילמתי:

לאחרונה הייתי בבית של סבתא שלי (שגרים בו הציורים בלבד) והוצאתי אותם בזהירות ממקומם – אמא שלי הייתה איתי ושמרה שאני לא אהרוס אותם (כי הרי זאת אני). האמת שלא ידעתי עד כמה הציורים כבדים ואיזה טקס מורכב זה להוציא אותם ממקומם ולהחזיר אותם בחזרה. יש סדר וצורה מסוימת בה יש להניח את הציורים על מנת שלא יווצר "בור " בציור (כפי שאמא שלי אמרה).

. את חלקם צילמתי בפנים – בחדרים בהם הציורים ישנים. ואת חלקם הוצאתי.- התכנון היה להוציא את כולם ולהציף את הבית בציורים מלאי הצבע של כולם ואז לצלם אותם בצורה שתראה את בולמוס היצירה והתשוקה שהייתה בעת הציור,ולא רק את זה אלא גם את האימה שמראה כזה יכול לעורר : בית מלא בציורים ללא חלל ריק קטן אחד! ציורים שהם מאוד צבעוניים ודרמטיים בהם מצוירים דמויות אדם גדולות וטבע מופשט.

לבסוף הוצאתי הרבה ציורים אבל לא את כולם , זה היה מאוד בעייתי מבחינה טכנית להציף את הבית מבלי שהציורים יהרסו..  
 תוך כדי פעולה נוצר משהו קצת שונה אך עדיין נאמן לרעיון ההתחלתי: הצילומים מיצגים את מה שאני מרגישה כלפי הציורים -  גם משהו שמעורר אצלי השראה מושך ומסקרן אותי וגם תחושה של פחד לא ברורה סביב הסיפור. הציור מייצג בעבורי את השורשים שלי, ימים בהם עוד לא נולדתי בהם אנשים שקרובים אלי חיו , ימים שהיו שונים לגמרי מהיום.                 
  ימים שהיה בהם עוד בנאדם- שלא זכיתי להכיר...