יום שבת, 26 במרץ 2011

a fashion-outsider

הלקוחה שבחרתי היא בעלת הבלוג  :"Style Bubble -
 Susie Bubble"
  בחרתי  בה מהסיבה הפשוטה שסגנון הלבוש שלה מדבר אליי. השילובים שהיא בוחרת לעשות בין בגדים שונים וצבעים שונים  הם בעלי היגיון ויזואלי המתגבש ממש לכדי יצירת אומנות. היא נראית כמו ציור , לא סתם אני אוהבת אותה...
 גם אם היא לובשת בגדים ממש נועזים , צבעוניים  ו"קשים לעיקול" תמיד זה נראה הרמוני ומעורר השראה, יש בה איזה עדינות וקלילות שנשמרת למרות הכל ...  היא הולכת עם עצמה עד הסוף ולא מהססת - זה מדהים בעיניי! היא כל כך היא וכל כך שונה מפעם לפעם.
בחורות כמוה - הייתי רוצה שיהיו הלקוחות שלי. בחורות  אבנגרדיות, ומלאות בתעוזה , המתלבשות מתוך רגש אישי המזוהה רק איתן. ומתוך צורך לביטוי עצמי.
קצת על הבלוג ועליה:
סוזי באבל: בלוגרית ומבקרת אופנה ידועה, חיה באנגליה.
הבלוג נוצר ב 2006 ומאז לאט לאט נוצרה סביבו הצלחה גדולה בכל העולם. הבלוג מסקר דברים שקורים בעולם האופנה.

סוזי באבל מסתובבת בעולם ומוזמנת לתצוגות, ולסטודיו של  מעצבים . היא בוחרת לצלם  ולכתוב על העיצובים בבלוג את מה שהיא אוהבת וחושבת שמעניין . אין פוסט שהיא לא משתפת את הקוראים  בצילומים של עצמה לבושה בחיי היום יום שלה-  היא לבושה מכף רגל ועד ראש ולא משאירה "קצוות לא פתורים".  יש לה תור אופנה במגזין dazed and confused
האהבה שלה לאופנה התחילה כאקט מרדני נגד ההורים ונגד ה"החבורה הפופולארית" בבית הספר, אקט זה התפתח לצורך, ועכשיו זו התשוקה הכי גדולה שלה.
השם Susie Bubble הומצא לה כשהייתה קטנה כי תמיד נראתה שקועה בעולם משלה - בבועה!
תכונה זו עדיין לא השתנתה אצלה  -  אפשר לראות אותה לעיתים קרובות בוהה בחלל או מעופפת לצלילי האייפוד.
היא אוהבת כל סוג של אומנות שיש בה הרג , או אמנים עם אינסטינקט ההרג,
היא אוהבת להסתכל על הים כי הים מסתכל עליה בחזרה...
כל האינפורמציה והתמונות לקוחים מתוך הבלוג של סוסי באבל "Style Bubble".

יום שישי, 25 במרץ 2011

עבודות בהשראת עמנואל

עמנואל עבד בקיבוץ באדמה ובטבע שהשפיעו על יצירתו , הלכתי לחפש צורות וצבעים דומים ברחוב ובפארקים קרובים
מצאתי חוט מקשר ויזואלי ורעיוני בין הצריף של עמנואל לבין החדרים שבהם שמורים ומסודרים הציורים בבית של סבתא שלי.
הצריף והבית שניהם נותרו כמקום שנשמרים בו כל הציורים, הזיכרונות, והחיים שהיו ומה שנשאר מהם...
הצריף עשוי עץ, כמו כן הדלתות בביתה של סבתא שלי וכמו כן המסגרות ששומרות על הציור.
כשהסתכלתי על הציורים של עמנואל, הרישומים ומשיכות המכחול מצאתי דמיון לתנועה של שיח , עץ , אדמה, שדה . גם בצבעים ראיתי דמיון זהה.., דמיון זה מתגלם לדמות אישה גדולה, אישה הנמצאת בעולם אחר בזמנים אחרים

Kate Bush - Army Dreamers  - you tube


נשים שנוצרו מתוך עולמו של עמנואל כשעבד בצריף בימים ובלילות:


יום שבת, 19 במרץ 2011

על עמנואל



על החיים וסגנון הציור:
אני אף פעם לא הכרתי את עמנואל – דוד שלי.עם זאת דמותו תמיד ריחפה סביבי.נפילתו הותירה פצע עמוק במשפחתי שלא יגליד אף פעם ובאופן ברור יש לו השלכות עלי. הציורים שצייר – שהם חתיכות החיים שנותרו ממנו נמצאות קרוב אלי ועיניי פוגשות בהם כל הזמן – אז אני כן מכירה אותו באופן כלשהו שקשה להגדיר.



 קטע מתוך מכתבים לעמנואל  שנכתב ע"י סבתא שלי :
עמנואל, אחרי הצבא חזרת מבוגר יותר, גברי יותר, מחפש לך פינה משלך על מנת להיות לבד עם יצירתך...התחלת להציג בפנינו את בדיך שהיו שונים לגמרי ממה שעשית לפני הצבא. פתאום מריחות המכחול היו עבות, פסטוזיות והיו ביניהם בדים לוהטים ובדים כהים וקודרים , בין ביתר האוטופורטרט שלך שכולו ריכוז ורצינות (התמונה למעלה)...
הציור הראה על סערה פנימית גדולה וידעתי ממך יצמח צייר גדול ורציני.. כשביקרנו אותך וראיתי את משיכות המכחול העזות והדוממים הכהים וכן את השפעת האדמות הכהות התגלה לפני פתאום משהו כה חזק עצמאי וזר...ואמרתי בליבי פה מתחילה להתגבש אישיותך, איזה עצב תהומי היה בבדים אילה וגם ברישומים...
גילית צבעים חדשים ,חמים, גילית את בניית התמונה השכבתית עם הקרנה מעמיקה מלמטה...זנחת את הגישה הציורית שהייתה קיימת בשעתו בארץ לתת את הנושא במרכז ולהזניח את הפינות. אהבת לבנות את תמונתך מפינה לפינה וייחסת אותה חשיבות  בעיבוד כל חלקי נושא יצירתך.... מתחת לכהות הקרין תמיד משהו בהיר יותר אך התמונה הייתה תמיד בעלת מזיגה צבעונית חמה ונדירה.
 ציירת הרבה דמויות, דמיות קמאיות שלא  מהעולם הזה, הן נראו כאילו מעולם רחוק, אגדתיות כעין מלכות קדמוניות. אחרי הדמיות הקמאיות באו סדרת דוממים, שילוב דמות עם נוף, דומם בשילוב נוף וכו'.


 (עם הזמן) הצבעוניות התבהרה קצת והעצמים התפזרו על כל השטח. החדר שלך נהפך למקדש והדוממים הסדורים , ציורים המורכבים מכדים שונים , פירות ופירות מיובשים , עלים מהמטע שקיבלו צבעוניות מוזרה מהשמש בעיקר בזמן הסתיו, וכן הבדים השונים שבחרת לך תמיד ממחסן התלבושות של הקיבוץ. תמיד היית בא אליי לחדר המורים ובצחוק השובבי שלך ביקשת את המפתחות למחסנים..
הייתי מלאת התפעלות עת ראיתי את הדוממים לפני ואחרי שצוירו. העצמים והבדים , הפירות והפרחים הפכו למדיום ציורי גדול , מוזר , משכנע.                                                                                           
                                                           הייתי מרגישה איזו נשימה עמוקה, כאילו ראיתי משהו חזק וגדול,. לפעמים אני מסתכלת שוב ושוב איך בגיל כה צעיר היית כה בשל בציור וגילית עולם משלך הן בנושא הן בבניית התמונה ובעיקר סוד הקסמים של צבעייך ורישומייך  הנפלאים.                                              
מילה אחת חוזרת ונישנת הייתה בפיך "מהר מהר אין לי זמן".                                                                       הולדתי אותך בקיבוץ ,נאלצת לעבוד יום יום שעות רבות במטע ואת ציורייך ולימודייך עשית בלילה כמעט ללא שינה בין , שמרת על זמנך ולא התפנית כמעט לחברה , כאילו ביקשת לנצל את זמנך ולמתוח אותו ואותך בלי סוף."
הצריף של עמנואל

פי ג'יי הארווי "let england shake" (מתוך you tube)
שיר מתוך האלבום החדש "תנו לאנגליה לרעוד" לראשונה פי ג'יי הארווי כותבת על הקשר שלה אל הארץ בה נולדה ובה תמות : אנגליה.  מתוך כתבה מ"וואלה מוזיקה מאת עינב שיף" שנכתבה על האלבום:"הרוח הפוליטית של האלבום אכן הופכת לחוויה מרעידה ומטלטלת כפי ששם האלבום מעיד. זו יצירה שאפשר להקשיב לה שעות ברצף ולנסות לגרד עוד רובד שבו הארווי ניסתה להעביר את המסר האחד של האלבום: אנשים לא רוצים למות במלחמה. אף פעם, בשום תנאי ובשום מצב."
יש לציין  שפי ג'יי הארווי היא הזמרת האהובה עליי בכל הזמנים , אין יום שעובר שאני לא שומעת כמה שירים שלה, היא מעוררת השראה בעיניי ולכן בחרתי לשתף אתכם:

יום שבת, 12 במרץ 2011

הסיפור על הציור

הבית בו גדלתי מלא בציורים של המשפחה , אין כמעט אף קיר בלי ציור , ציורים אילו הם חלק ממני ,הם תמיד ליוו אותי וימשיכו ללוות אותי בעתיד . הם מקור ההשראה שלי לקולקציה שאבנה ואחשוף אתכם לתהליך יצירתה במהלך הסמסטר.

רקע על הסיפור:
סיפור הציור המשפחתי שלי מתחיל עם עלייתה של סבתא שלי בלומה אודס מליטא . היא הגיעה לארץ ב1935 והתחילה לצייר בסביבות שנים אלו ומאז תמיד המשיכה. כשעלתה לארץ גרה בקיבוץ כפר מסריק, והתחתנה עם יצחק רונקין. ב1941 הולידה את בנה הבכור עמנואל רונקין . לעמנואל הייתה משיכה עזה לציור מגיל צעיר וכבר מילדות  כישרון זה בלט אצלו. לעמנואל נולדה אחות ששמה ענת רונקין (שזו היא אמא שלי). שעם הזמן גם ציירה והביעה את עולמה על באמצעות ציור.
עמנואל היה איש רוח וכשהתבגר חי בצריף בקיבוץ שהיה מוקדש לציור ולקריאת פילוסופיה וספרות. ובשאר הזמן עבד במטע ובשדה. הוא התגייס לצבא ושירת בחיל שיריון, בגיל 26 נפל במלחמת ששת הימים .עד הרגע האחרון צייר בלהט יום וליל. 

כשנפטר  בלומה הרגישה צורך לחשוף ציורים אילה בפני קהל, ולהמשיך לקדם את עמנואל שהשאיר מאחוריו יצירה גדולה וחיה.  היא פעלה למען מטרה זו . עמנואל זכה לתערוכות יחיד במוזיאונים המובילים בארץ.  בעקבות הטרגדיה המשפחה עזבה את הקיבוץ שהיה מזוהה כל כך עם עמנואל ועברה לגור בתל אביב . אמא שלי התחילה לצייר בעקבות נפילתו – הציור היה כלי בשבילה להביע את רגשותיה ולפרוק את כאבה.. הצריף בקיבוץ נשמר עד לפני שנה בדיוק באותו מצב שהיה כשעמנואל עזב אותו בפעם האחרונה. כל שנה ביום הזיכרון ביקרנו את הצריף ונכנסו לביתו.. כל הציורים שמורים היטב ומחכים להיחשף שוב בפני אנשים , אמא פועלת כיום למען מטרה זו.



אספר לכם קצת על התמונות שצילמתי:
לאחרונה הייתי בבית של סבתא שלי (שגרים בו הציורים בלבד) והוצאתי אותם בזהירות ממקומם – אמא שלי הייתה איתי ושמרה שאני לא אהרוס אותם (כי הרי זאת אני). האמת שלא ידעתי עד כמה הציורים כבדים ואיזה טקס מורכב זה להוציא אותם ממקומם ולהחזיר אותם בחזרה. יש סדר וצורה מסוימת בה יש להניח את הציורים על מנת שלא יווצר "בור " בציור (כפי שאמא שלי אמרה).


. את חלקם צילמתי בפנים – בחדרים בהם הציורים ישנים. ואת חלקם הוצאתי.- התכנון היה להוציא את כולם ולהציף את הבית בציורים מלאי הצבע של כולם ואז לצלם אותם בצורה שתראה את בולמוס היצירה והתשוקה שהייתה בעת הציור,ולא רק את זה אלא גם את האימה שמראה כזה יכול לעורר : בית מלא בציורים ללא חלל ריק קטן אחד! ציורים שהם מאוד צבעוניים ודרמטיים בהם מצוירים דמויות אדם גדולות וטבע מופשט.


לבסוף הוצאתי הרבה ציורים אבל לא את כולם , זה היה מאוד בעייתי מבחינה טכנית להציף את הבית מבלי שהציורים יהרסו..  
 תוך כדי פעולה נוצר משהו קצת שונה אך עדיין נאמן לרעיון ההתחלתי: הצילומים מיצגים את מה שאני מרגישה כלפי הציורים -  גם משהו שמעורר אצלי השראה מושך ומסקרן אותי וגם תחושה של פחד לא ברורה סביב הסיפור. הציור מייצג בעבורי את השורשים שלי, ימים בהם עוד לא נולדתי בהם אנשים שקרובים אלי חיו , ימים שהיו שונים לגמרי מהיום.                 
  ימים שהיה בהם עוד בנאדם- שלא זכיתי להכיר...


כל הציורים אצלנו


בימים אלה ממש פתחתי בלוג שיתעד תהליך עיצובי בקורס שבחרתי הסמסטר שנקרא " אוסף פרטי ". הקורס הוא בהנחיית מאיה ארזי ואליסה לוינטון. הבלוג יהיה בעצם ספר סקיצות פתוח ויראה התקדמות משבוע לשבוע לקראת הקולקציה הסופית ואחד הדגמים שיוצג בביקורת הסופית.
ובאשר לאוסף הפרטי: האוסף שבחרתי הוא אוסף הציורים של סבתא שלי - בלומה אודס , דוד שלי- עמנואל רונקין, ואמא שלי ענת רונקין נשרי.. ציורים אלה הם מאוד יקרים למשפחה שלי וכיום רובם נשמרים בקפידה בבית סבאתי שנשמר כדי לאחסן את כל הציורים. סה"כ האוסף מונה כ 400 ציורים.




בהמשך אספר בהרחבה על הציור המשפחתי